חיפוש
  • Michal Blinder

למה הכל אני

עודכן ב: 13 אוק 2018

אחרי שהיא פינקה אותי 2 בקרים ברציפות השבוע, כי התעוררה ברבע לשבע, ממש חיכיתי לשבת הזו, שבת אחת בה לא אקבל את ההשכמה המבאסת הזו בחמש וחצי. להגיע לסלון בחושך, לשחק בצעצועים שמתים גם הם להמשיך לישון. אבל אי אפשר. התינוקת ערה. מאוד ערה. והיא רוצה להתחיל את היום, ואם אפשר בקול רם, מה טוב.

אז אני אחריה, אחריה כשהיא מנסה להכניס משהו מסוכן לפה, אחריה עם הטישו לנגב לה את הנזלת שלא נגמרת, אחריה כשהיא דוחפת הליכון ונתקעת כל הזמן במכשולים בדרך ועושה מלא רעש לשאר בני הבית שעדיין בין החלום השני לשלישי שלהם. ורק אני שוב פה. משפשפת עיניים וחולמת לחזור לפוך, אבל יודעת שהסיכוי שזה יקרה שווה לסיכוי שאראלה מהפיס תתקשר אליי ממש עכשיו.

בין לבין, אני מחטאת בקבוקים, מטאטא את הרצפה, שוב מנקה עם מגבונים כתם שהייתי בטוחה שניקיתי אתמול, אבל עדיין פה. מכניסה למדיח, מרוקנת מדיח, מכניסה כביסה, מקפלת כביסה. היא מפילה את הכביסה לרצפה וצוחקת בשובבות שלה, ואני שוב מרימה, ומקפלת והפעם גם מספיקה לרוץ לסדר בארון לפני שהיא תשלח את ידיה הקטנות הבכלל לא תמימות להפיל הכל שוב.



"אוי אמא, באמת שלא התכוונתי לרוקן שוב את כל מגירת התחפושות רק כדי שתצטרכי להחזיר הכל למקום גם הפעם"

אחרי שעתיים וחצי כאלו, הוד רוממותו הנסיך בן ה6 וחצי מגיע לסלון. הוא יושב מעוך על הספה ומביט בי. "אין לי כוח להכין לעצמי לאכול" הוא אומר לי. "תכיני לי את". שבת היום בכל זאת, ואני כבר סופר עירנית הרי, אז אני מפנקת אותו ומכינה לו לאכול. אח"כ הוא מתיישב לראות פרק במחשב ומבקש טישו. "טוב נו", אני חושבת לעצמי, "הוא באמצע פרק. מבעס לקום ולהביא לעצמך טישו באמצע פרק", אז אני מביאה לו. אח"כ הוא מצטרף אלינו לסלון, ובין משיכות השיער שלה (את השיער שלי כמובן) לנסיונות שלי לבנות איתו איזשהו מגדל מקוביות בלי שהיא תהרוס (מאמצים עילאיים, אתם לא מבינים בכלל איזה מאמץ פיזי זה), אנחנו מסיימים לבנות ואני מבקשת ממנו לאסוף את הקוביות המפוזרות.

ואז זה מגיע: הרגע הזה, המילים האלה ששולחות לי חץ מדוייק ללב ומוציאות ממנו את כל האיכסה שהצטבר שם. הילד הזה, בלי להתבלבל אומר לי בטון כועס: "אוף! הכל אני צריך לעשות!!!" באותו רגע נהרות של דם זרמו לי לראש במהירות האור ושום יכולת שליטה על המילים, האינטונציה, הדרך לומר את הדברים, לא היתה שם. רק אש מהפה: "אתה צריך לעשות הכל? אתה?!?!?! אר יו פאקינג קידינג מי???"

כל הפעולות שביצעתי בשבילו ולא בשבילו מחמש וחצי בבוקר וכנראה שגם הרבה קודם הגיעו לקצה הלשון הארסית שלי, וזעמתי את כל המרמור שלי עליו. מבלי לדעת הוא לחץ לי על הכפתור הכי רגיש, הכי שברירי, הכפתור הזה שמספיקה נשיפה אחת קלה לעברו כדי להזרים נהרות של מחשבות קורבניות כמו: "כמה פעמים אני יכולה לסדר את אותה פינה בבית שוב ושוב? או "למה הם לא עושים מה שאני מבקשת? ולמה לא רואים כמה אני מתאמצת ומשקיעה ומזיעה ומותחת את קצה גבול היכולת שלי עוד קצת ועוד קצת שוב ושוב בשבילם. למה?"

אבל האמת היא שהמחשבות האלו, הן התקליט שאני בוחרת להשמיע לעצמי בראש. זה פלייליסט ששמעתי את אמא שלי משמיעה בריפיט לכל אורך ילדותי, זה פלייליסט שהיא שמעה מאמא שלה, ששמעה מאמא שלה ('פולניה' התחילה לפני האדם הקדמון לדעתי). תכל'ס זה הפלייליסט הכי מושמע במצעדי הפזמונים של כל השנים מאז ומעולם. זה שיר השנה, אמן השנה ולהקת השנה יחד – כל שנה מחדש. ופייר – די נמאס לי ממנו. בא לי לשמוע משהו אחר.

בא לי קצת את "תעשי – רק מה שאת אוהבת" של גלי עטרי. ו- "החופש קורא לך מכל הכבישים" של בנזין. בא לי לשמוח, ליהנות, להתפנן על הספה עם קפה ועוגיה, בלי שיהיה אכפת לי משומדבר שקורה מסביב... בא לי לנשום, לצאת לטבע בלי לארוז כלום, פשוט לקחת את עצמי ותו לא ולצאת מהדלת, לראות נוף מדהים, לשאוף אותו עמוק לריאות ולשמוח. לשמוח ממי שאני, ממה שיש לי בחיים, ממה שאין לי אבל אני יודעת שאני אגיע אליו. בא לי לסלוח לעצמי, על מה שהיה ומה שיהיה. בא לי לקבל את הדברים כמו שהם ולאפשר להם להיות כמו שהם בלי להתאמץ לשנות. בא לי לנוח. לנוח ממחשבות, מפעולות, ממשימות, מלחצים, מרגשות אשם, מחשבונות, ממה יגידו? ומה יחשבו? בא לי לקחת את המילה 'צריך' ולהעיף אותה לקיבינמאט מהחלון. בא לי פוך, כרית נוחה, שוקולד טוב וביסלי גריל (כל אחד והסטיות שלו) ושקט. שיעזבו אותי כולם. שיתנו לי רק להיות. בלי ציפיות. רק להיות. כאן ועכשיו.

עד שאתרומם לי לאט לאט. אכניס רגל אחת לנעל הבית החמימה ואז את השניה ואחליט שהגיע הזמן לחזור להיות אמא.

23 צפיות

מיכל בלינדר - מדריכת הורים ויועצת שינה

טל' : 054-2202031

מייל : bloghorit@gmail.com

כתובת : גבעתיים ישראל

  • Facebook - White Circle

עיצוב אתר-אדם בן גיגי

www.simplemor.com