חיפוש
  • Michal Blinder

אין רגשות "רעים", יש רגשות מכאיבים


רגש הוא כמו גל. יש בו תנועה, הוא מתגבר, מגיע לשיא הגובה ואז קטן ונמוג לאיטו. טבעו של רגש לזרום. רגש שננסה לעצור אותו, להילחם בו, יחזור אלינו שוב כגל אחר, חזק יותר, עד שנכיר בו וניתן לו להתקיים בעוצמה בה הוא מגיע. אז יפנה את מקומו לגל/לרגש הבא.


הבוקר, הדג שלנו מת. עומר (בן 6 וחצי) לקח את זה קשה ובכה מאוד מאוד. (חיית מחמד ראשונה שהוא מאבד). בעבר הייתי ישר פותרת לו את זה: "לא נורא, נקנה לך דג חדש" או שואלת בתמימות (שיש בה גם האשמה סמויה) - "אולי שכחת להאכיל אותו או שהאכלת יותר מידי?" הייתי אומרת לו: "אל תבכה, זה רק דג", או "תנסה להירגע, זה לא כל כך נורא..."

לכל רגש שעולה יש מקום וצורך להתקיים במרחב, גם לרגשות מכאיבים

למה אני מספרת לכם את זה? כי הרבה פעמים אנחנו מגיבים לרגשות המכאיבים שהילדים שלנו מעלים מתוך המקום הכואב שלנו. קשה לנו לראות אותם כואבים, עצובים, פגועים, כועסים. אז אנחנו מעבירים נושא, מנסים להצחיק, או פשוט מזדרזים הלאה לדבר הבא בלו"ז כי אין "זמן לרגשות מכאיבים"

אם אתם מכירים את זה מההורות שלכם, חשוב שתכירו את הצינור הרגשי.


מהו צינור רגשי?

דמייני שיש בתוכך צינור ארוך שמחבר בין הבטן לראש. בצינור הזה עוברים כלללללל הרגשות שלך. כל רגש הוא כדור בצבע אחר. לכל כדור יש זכות מעבר שווה בצינור. כדור שמונעים ממנו מעבר מתיישב בתחתית הצינור ומתחיל לייצר חסימה. כדור שנותנים לו לעבור אבל לא מאפשרים לו לעשות את כל המסלול עד לפתח היציאה יתקע בדפנות וגם יתחיל לייצר חסימה. לפעמים ישנם כדורים צבעוניים שעשויים מכמה רגשות יחדיו שאנחנו מרגישים ממש בו זמנית. הטבע האנושי הוא לאפשר מעבר חלק ונעים לרגשות החיוביים שעולים בנו (שמחה, הנאה, אהבה וכו') ויותר קשה לנו לתת את המקום הזמן והקצב שלוקח לרגשות המכאיבים (כאב, עצב, תסכול וכו') לעבור ואז אנחנו מנסים למנוע מהם את האפשרות להיות נוכחים, מדחיקים אותם, מייצרים הסחת דעת ועוד מנגנוני הגנה כאלו ואחרים שיאפשרו לנו לא להרגיש רגש שאינו נעים לנו.

איך ההיכרות עם הצינור הרגשי משרת אותי כאמא?

אנחנו נולדים עם צינור רגשי "בריא" כל רגש שעולה בנו מקבל מקום, לגיטימציה להתקיים וכשאנחנו תינוקות גם לרוב נקבל מענה די מיידי לכל רגש שאנחנו מביעים. אך ככל שאנחנו גדלים המציאות, הסביבה, ובייחוד ההורים מתחילים לשים מחסומים לרגשות המכאיבים כשהם פחות מתאימים, ואז בעצם אנחנו לאט לאט מלמדים את הילדים שרגשות חיוביים תמיד מתקבלים בברכה, אבל רגשות מכאיבים פחות.

ואם הילד שלי מתוסכל ממשהו, כואב לו (גם פיזית, אבל בעיקר נפשית).

אם הוא משועמם אפילו, הרבה פעמים כהורים קשה לנו לחוות את זה ולכן קשה לנו גם לתת לזה להתקיים לנו במרחב ומהמקום הזה אנחנו ממהרים לפתור, לסדר, לתקן, ולא לאפשר לרגש המכאיב להיות נוכח.

בטווח המיידי יכול להיות שפתרנו את הסיטואציה.

אבל בטווח הארוך העברנו לילד שלנו כמה מסרים שלא בהכרח מתחברים לערכים שחשוב לנו להבהיר לו. לימדנו אותו:

  1. שבבית שלנו אין מקום לרגשות מכאיבים.

  2. שאם אתה מרגיש משהו לא נעים, זה לא טוב ולכן צריך לפתור את זה מהר.

  3. שרגש מכאיב הוא לא רגש לגיטימי כשאר הרגשות.

אם אני מבינה את זה, אני מבינה כמה המסרים שלי מבלבלים, לא הוגנים, לא מציאותיים ובטח לא משרתים אף אחד מאיתנו, היום או לטווח ארוך, ומתוך כך אני יכולה לייצר שינוי.


מה אני יכולה לעשות אחרת?

  1. לתת לגיטימציה לרגש. לאפשר לכל רגש שעולה להתקיים במרחב, כמה זמן שצריך. פשוט לתת לו להיות. אם כואב לך, תכאב. אם אתה מתוסכל תישאר מתוסכל. אם אתה עצוב, תהיו עצוב. פשוט להיות עם זה, בלי לפתור, בלי לייעץ, בלי לזרז. או להעביר נושא. עם המון אמפתיה, הכלה והקשבה. המסר הוא: "אני כאן איתך ובשבילך אם תרצה בי. הכל בסדר. גם מה שאתה מרגיש עכשיו הוא בסדר גמור, הוא נורמלי וטבעי, והוא יחלוף כמו ששאר הרגשות חולפים."

  2. שיום רגשי – תני שמות לרגשות. חשוב שתחשפי את הילד שלך לשמות הרגשות. ככל שיצליח לחוות טוב יותר ולדייק לעצמו את ההבדל בין הרגשות, (יש הבדל בין כועס, נעלב או מתוסכל), כך תהיה לו יכולת להכיר טוב יותר את הרגשות של עצמו ומתוכן לברר בתוך עצמו מה יעזור לו להתמודד עם מה שהוא מרגיש, ולמצוא את הפתרון שמתאים לכל רגש שעולה.

  3. הזדהות עם הרגש השלילי (הקושי/הכאב/התסכול וכו'). שהילד ירגיש שרואים אותו ומבינים את הרגש שהוא חווה ושזה בסדר גמור להרגיש ככה. כי גם זה חלק מהחיים.

  4. לאפשר למידה מהתנסות. תחשבי עלייך, על הפעמים בהם את עצובה או עצבנית. ניסיון החיים שלך לימד אותך שגם כשאת נמצאת בשיא של ההרגשה הזו, כשהכל נראה שחור. גם אז, את יודעת בתוך תוכך שהרגש הזה יחלוף ושאחריו יגיעו רגעים טובים יותר. גם הילד שלך זקוק להתנסות בזה שוב ושוב כדי ללמוד זאת בעצמו.

  5. כבוד. אמפתיה. הקשבה.

  • כבוד – כבדי גם את הרגשות השליליים. לא משנה מתי הם מגיעים, ואיפה, ומי נמצא בסביבה. כבדי את הרגשות של הילד שלך וגם הוא יכבד את שלך.

  • אמפתיה – היי רגישה למצוקה הרגשית שהוא נמצא בה, ותני לו הרגשה שהכאב שלו מוצדק. גם אם בעינייך זה מוגזם, לא מובן, לא הגיוני. האמפתיה שלך תעזור לו למצוא בתוכו את הכוח להתגבר.

  • הקשבה – היי נוכחת במלואך והקשיבי. אל תדברי (כמה שתוכלי), אל תשלימי לו את המשפטים, אל תגידי לו מה את היית עושה, או תייעצי לו מה לעשות בפעם הבאה. פשוט תקשיבי בכל הגוף והנוכחות שלך. בלי לענות. פשוט לשתוק ולהקשיב.

  • אם את חייבת לדבר – אז שאלי שאלות מבררות.

  • בשלב ראשון שאלות שאלות "טכניות" כדי להבין את הסיפור לפרטי פרטים. שאלות כמו:

  • מה קרה בדיוק? ספר לי הכל, אני רוצה לשמוע...

  • איך הרגשת?

  • מה עשית?

  • מה קרה בהמשך?

  • איפה אתה היית? איפה היו האחרים?

  • מה היה שם?

עצם השיח על הפרטים חשוב כי הוא נותן לילד הרגשה שממש מקשיבים לו, מתעניינים בו, שואלים שאלות, וזה מזמין שיתוף ופתיחות, וממלא לו את המיכל הרגשי ברגשות חיוביים. בנוסף, כשהוא משחזר את החוויה בפרטי פרטים, הוא יכול להתחיל לראות מה היה החלק שלו ב"סיפור" ומתוך כך יפתח לאט לאט אחריות על החלק שלו. (עם כלים נוספים שנלמד בהמשך).

אחרי שהבנת את הסיטואציה לעומק כאילו היית זבוב על הקיר.

בשלב שני שאלי שאלות מבררות רגשיות שיעזרו לילד שלך להבין את עצמו ולפתח בתוך עצמו קול פנימי שיעזור לו לפתור בכוחות עצמו סיטואציות דומות שיקלע אליהן בעתיד. לדוגמא:

  • איך אתה מרגיש עכשיו אחרי שסיפרת לי הכל?

  • מה אתה צריך ממני עכשיו?

  • מה יכול לעזור לך עכשיו?

  • מה היה יכול לעזור לך להתמודד עם הסיטואציה?

  • מה היית רוצה שיקרה אחרת בפעם הבאה?

  • מה תעשה בפעם הבאה שתקרה לך סיטואציה דומה?

*אפשר לבחור מתוך השאלות, לא צריך להשתמש בכולן באותה סיטואציה :)


אז מה עשיתי בסיפור עם הדג?

ישבתי לצד עומר. ושתקתי. פשוט הייתי שם בשבילו, בהקשבה והכלה. הנחתי עליו יד ואמרתי: "זה באמת מאוד עצוב, אני יודעת כמה אהבת את מיקה" (השם שהוא נתן לדג). הוא בכה עוד קצת, ולאט לאט נרגע ובסוף אמר: "תודה אמא, בואי נלך לבית-ספר."

הרגשתי שהצלחתי ממש!!!


נתתי לרגש שלו לגיטימציה ומקום להיות נוכח.

לא סידרתי לו, לא פתרתי, לא ביקרתי, לא מיהרתי. רק הייתי שם בשבילו עד שהוא מצא בתוך עצמו את הכוח להתגבר.

זה רגע קטן בחיים, אבל בהורות יש המון אתגרים כאלו שאם יש לנו את הכלים הנכונים, אנחנו יודעים שאנחנו יכולים לסמוך עלינו ועליהם שנדע איך להתמודד איתם בצורה מיטבית.


100 צפיות1 תגובות

מיכל בלינדר - מדריכת הורים ויועצת שינה

טל' : 054-2202031

מייל : bloghorit@gmail.com

כתובת : גבעתיים ישראל

  • Facebook - White Circle

עיצוב אתר-אדם בן גיגי

www.simplemor.com